השמות שהעניקו להם
כיאה למיתוסים התפתחו שמות לחומרי הטבע. לאלוורה קראו בין השאר "ברכת גן עדן", "שרביט גן העדן" או "המרפא השקט". אנשים מימי קדם אהבו לתת שמות לחומרים טבעיים. בינינו, באמת הרבה יותר כיף למרוח "טעימה מגן עדן" על פצע דואב מאשר לקחת כדור אנטיביוטיקה מבחיל, או למרוח משחה אנטיביוטית לא נעימה…
השום, עם השנים, זכה לשם המפוצץ "האנטיביוטיקה של הטבע". מסריח אמנם, אבל בעל יתרונות רבים כל כך… חומר מחטא ממעלה ראשונה עם סגולות מרפא מדהימות.
ומה לגבי מנטה? זהו המרענן הרשמי עוד לפני שחשבו בכלל על הקוקה – קולה… כוס תה מנטה מחוללת הרי פלאים לטיפול בגזים, לדוגמא. תה מנטה קר ולשתות לאט בבקשה…עדיף מכדור קלבטן סתמי…
עם כל האנטי נגד האנטיביוטיקה פופולארי מאוד לומר יפה לרופא "אני נגד", חבל על המרשם…
האם אנו כהורים מסכנים בכך את ילדינו? אולי. מנגד, הרצון להשתמש בתרופות סבתא, כפי שמוגדרות מזה שנים, מהלך על הגבול הדק שבין קסם לכוח מרפא. מדוע? כי בכל זאת יש שם משהו… אמהות רבות פשוט יודעות בצורה אינטואיטיבית מתי ללכת "עם הרופא" ולתת לילד אנטיביוטיקה ומתי להיעזר באלוורה, בשום, בבצל, או במרק העוף ולתת לגוף לעשות את שלו. האם הדברים כה ברורים ופשוטים? ממש לא. מי אמר שהחיים קלים?
